לה רוש גויון לוקח את שמה מאחת המשפחות הברטוניות העתיקות ביותר (הנקראות Gwion, Goion, Gouëon, Goyon ו-Gouyon).

אגדה מעידה כי טירה ראשונה נבנתה על ידי גויון תחת אלן בארבה-טורטה בשנת 937.

הטירה הנוכחית, באשר לו, הוקמה לפני הופעת הקאנון בבריטני (1364) ואז המשיכה לפי אופציה של מזלו הטוב של גויון במחצית השנייה של המאה ה-14. הוא היה קיים ב-1379 מאז שדו גסקלין שלח גזרה ללה רוש גויון שהתנגד בגבורה. המצודה הוחרמה לטובתו של צ'ארלס החמישי, ולאחר מכן הוחזרה לבעליה על ידי הסכם גראנדה (1381).

במהלך המאה החמש עשרה נמשכה עלייתו החברתית של הגויון. הם מופיעים במדינות בריטני. גויון, שר של דוכס בריטני, יתחתן עם היורשת של הברוניה של ת'וריני-סור-ויר. משפחת גויון עוזבת את ערש הברטון והולכת להיסטוריה של צרפת. לאחר מכן הטירה מקבלת מושל המתאכסן בבית שסודר למטרה זו. בזמן הפגישה של בריטני עם צרפת (המומשה במהלך הסכם 1532), היא עוברת מושב חדש (1490), אנגלית הפעם, ללא הצלחה עבור הפולשים.

הפיכת החסד בוצעה על ידי הליגה. ז'אק השני גויון, לורד מטיניון, מרשל צרפת, מושל נורמנדי וגיאן, עמד לצד אנרי הרביעי. כנקמה, בשנת 1597, ציר של דוכס מרקור בשם סן לורן, מצור ותקף אותו. הטירה שנקראה כבר אז לה לאטה, פורקה, נבזזה, הושחתה, נשרפו. רק הצינוק התנגד.

זה היה בטירה בחורבות שסר גארנגו היה מעוניין לבצר את החוף להגנה על סן מאלו. הטירה השתנתה בהתאם עם הסכמתו של Matignon בין 1690 ל-1715. היא חייבת הרבה מההיבט שאנו מכירים אותו.

בשנת 1715 הגיע ג'יימס איל סטיוארט ומצא שם מקלט ומצא את המקום מרושע... נכון שכשל ערב מגעיל של נובמבר. באותה שנה נישאה לואיז-היפוליט גרימלדי (נסיכת מונקו) לז'אק-פרנסואה-ליאונור גויון, אדון מטיניון, לדוכס ולנטינואה, בתנאי שיקבל את שמו וכלי הנשק של הגרימלדי מבלי להצטרף למשפחתו.

בשנת 1793, הכבשן נבנה כדי להסמיק את הכדורים וכמה חשודים נגד המהפכה נכלאו.

מאלואינים הצעירים כבשו אותו בסערה, ללא הצלחה, במהלך מאה הימים (1815). זה היה פרק הלוחם האחרון שלו.

במהלך המאה התשע-עשרה, הוא ננטש בהדרגה, היה לו רק אפוטרופוס אחד. הוצא משימוש על ידי משרד המלחמה בשנת 1890, הוא נמכר על ידי הדומיין בשנת 1892. הוא היה ברובו חורבות כאשר הוא סווג כאנדרטה היסטורית בשנת 1925. הוא שוחזר מאז 1931 על ידי משפחת ז'און מלונגרייס והוא פתוח לביקור . היא הפכה לטירה המתויירת ביותר בבריטני, אחרי זו של הדוכסים בנאנט.